גם אני לא ידעתי איך להחליט. אבל זה לא חייב להיות ככה.

שרון קל אור - איך מקבלים החלטות?כשהתחלתי ללמוד משפטים הייתי צעירה מאד.

לא ממש ידעתי איך לבחור ומה לבחור.


אז אלה היו השיקולים: זה היה מקצוע מאד נחשק, וגם היה מספיק כללי – וחשבתי שהוא "יעזור לי. לא משנה מה אעשה".

אז עוד לא היו מכללות שלימדו את התואר. רק שלוש אוניברסיטאות. שמעתי שקשה להתקבל.

התקבלתי.


זהו פחות או יותר היה תהליך ההחלטה.


בזמן הלימודים הייתי עסוקה בדברים אחרים:

חבר רציני ראשון. פרידה רצינית ראשונה.

יציאות ובילויים. חבר'ה. ריקודים.

היה לי קל ללמוד, אז הלימודים עצמם לא דרשו יותר מדי משאבי מערכת.

היה כיף. ללכת לישון מאוחר, לקום מאוחר, לעבוד בעבודות גמישות, להכיר המון אנשים. ולרקוד. הרבה.


אבל מתחת לפני השטח משהו התחיל ללחוש אליי.

לא מצאתי עניין בלימודים. הם לא נגעו בי.

לא מצאתי עניין במה שקורה בתחום הזה בארץ ובעולם. זה פשוט לא הצית בי אש.

לא סיקרן אותי. נשארתי מחוץ לעניין.

המילה "לא" מופיעה כאן הרבה, הא?

זה הביא להרגשה (עמומה) שאולי זה לא הכיוון. שאולי כדאי להפסיק ולחשוב על כיוון אחר.


שיחה קצרה עם חברת משפחה מבוגרת שלטה על תהליך ההחלטה הבא:

היא שמעה שאני שוקלת לעזוב את התואר והזדעזעה.

מיד תפסה אותי לשיחה דחופה וסיפרה לי, בכנות נוגעת ללב, את סיפור חייה.

היא מעולם לא רכשה מקצוע. היא נותרה תלויה בבעלה. בעלה היה בוגד בה, אבל היא לא העזה לעזוב אותו. עם כמה ילדים היא חששה למצוא את עצמה בלי כלום. "שלא תעיזי לעשות את הטעויות שלי" היא אמרה. "תגמרי את התואר. שלפחות יהיה לך מקצוע".


השיחה הזאת שכנעה אותי.

זה, פחות או יותר, היה תהליך ההחלטה.


ביליתי עוד שנתיים וחצי בלמידה אדישה ומנותקת.


אף אחד לא אמר לי, ולא תארתי לעצמי, שהחיים יכולים (אמורים?) להיות מעניינים או מלהיבים (חוץ מבשעות הפנאי! אז אפשר ללכת לחוג שמעניין אותך, או לנסוע לחו"ל מדי פעם. אבל בזמן העבודה? מה זה הפינוק הזה).

קיבלתי את הרושם שמספיק להצטיין במשימות שאני מקבלת, וכל השאר פשוט יגיע על מגש של כסף.


שום מגש לא הגיע.


הייתי משועממת מהלימודים, ואחר כך גם מהעבודה. הייתי מגיעה לבתי משפט כל בוקר נטולת כל רוח קרב והתלהבות לנצח. הסיטואציה נראתה לי אבסורדית. לא הצלחתי לשחק את המשחק.

הדבר היחיד שהתחברתי אליו היה הבגדים היפים. 🙂


חייתי לי מיום ליום.

ניסיתי להתעלם מהכאב הזה שנובע מבילוי של שעות ארוכות בעיסוק שלא התאים לי (למרות שעשיתי אותו טוב, הסתדרתי היטב. אבל ליבי לא היה שם).


לאחר עשר שנות השקעה בתחום (עשר שנים! = שלוש וחצי שנות לימודים, שנת התמחות ועוד חמש וחצי שנות עבודה) הכאב נהיה גדול מדי.


בוקר טו-אוב!

התחלתי לשים לב איך אני סופרת את הדקות עד שהיום נגמר.

התחלתי לשים לב איך אני מתחילה לנשום רק כאשר דלתות המשרד נסגרות מאחורי.

התחלתי לשים לב איך אני מרגישה מחוץ לעניינים בכל שיחה נלהבת של עורכי הדין שסביבי. זרה ואדישה.

ופשוט לא יכולתי להתעלם ממשקל העדויות.


עשר שנים עברו – והחלטתי לעזוב את המקצוע הזה.

בלי לדעת מה הלאה. בלי כלים כדי לבחור. רק "לא!" גדול, וקפיצת אמונה.

מוותרת בדרך על תנאים טובים שכבר החלו להתבסס, על בטחון כלכלי, ועל ההתמכרות לתחושת הדלתות הנסגרות מאחורי פעם ביום.

שייסגרו וזהו.


אי אפשר לתאר את האושר שחשתי באותו יום.

כבר עברו עוד עשר שנים מאז, אבל ההקלה, השמחה, החופש – זכורים לי כאילו קרו אתמול.


בדיעבד, כשאני מתבוננת בתקופה ההיא אני רואה בכמה בורות ניגשתי להחלטות שלי.

כשניגשתי אליהן:

כמה מעט תשומת לב הקדשתי לעצמי, למה שאני טובה בו. למה שאני אוהבת.

כמה מעט תשומת לב הקדשתי לשיקולים חשובים: לצרכים שלי, לרצונות שלי, למתנות שלי.

כמה מעט מחשבה היתה שם בעצם.

בכלל לא ידעתי איך לחשוב על כך.


תהליכי קבלת ההחלטות שלי היו דלים. מוגבלים לדעות של אנשים שסביבי, ולנסיונות רפים לעשות את הדבר הנכון.

אבל נכון למי?!


זה לקח עשר שנים לשנות כיוון.


וזה לא חייב לקחת כל כך הרבה זמן.


כי האמת היא שהזמן קצר.


קשה לי לתאר מה היה קורה בחיי אם הייתי מכוונת היטב כבר בהתחלה:

כמה סבל היה נחסך. כמה תסכול. כמה רגשי נחיתות ותחושת זרות.

כמה הרגלים רעים של אדישות וניתוק (שפותחו כנראה כדי לשמור על עצמי) היו נמנעים – הרגלים שלקח זמן להתאושש מהם אחר כך.

כמה יצירות יכולות היו להכתב ולהווצר. כמה מפגשים יכולים היו להתחולל…

ללא ספק לטעות הזו היה מחיר.


ולמרות זאת חשוב לאמר שאני לאי מצטערת על שום שלב בדרך. גם לא על הטעות בבחירת המקצוע הראשון שלי.

הפקתי הרבה מהתקופה הזו. למדתי הרבה.

והרי זה הסיפור שהוביל אותי בסופו של דבר למקום שבו אני שמחה וממש מחכה לזנק בבוקר כדי לעבוד, רוצה לעבוד בכל רגע פנוי, ואוהבת כל רגע מעבודתי (כמעט. אנחנו בכל זאת בסיפור אמיתי כאן. ואני לא סינדרלה).

זה הסיפור שהוביל אותי לעזור לאנשים אחרים.

כי מאז אותו יום הקדשתי שנים רבות לאסוף, לחדד, לתרגל וללמד כלים שמשפרים את היכולת לקבל החלטות. היטב. וזה אפשרי.


כשהתחלתי לעבוד עם אנשים צעירים ראיתי שהקושי הזה לקבל החלטה טובה לא היה ייחודי לי.

זו תופעה כואבת, נפוצה, ידועה…

כל כך הרבה אנשים הפכו את חוסר ההחלטיות וההתלבטות לדרך חיים. מבלים את מיטב שנותיהם בעבודות מזדמנות ומפחדים להתחייב לצל של עצמם.

השנים שהן המנוע, השנים שבהן יש את הכוחות, השנים שהן ההכנה לשלב הבא, פשוט עוברות שם ליד.


מיקוד דינמי, הפרוייקט שלנו, הוקם כדי לחסוך מאנשים צעירים את הבזבוז הזה:

השנים האלה עולות הרבה מאד:

כסף – שמשלמים על מסלול לימודים לא מתאים ולא רלבנטי.

זמן יקר – בשנות החיים הכי אנרגטיות ופעילות (זמן שלא חוזר אחר כך. תאמינו לי. אני כבר כמעט בת ארבעים). שנים שיכולות לעבור בהתלהבות, בלמידה ובשמחה בכיוון מתאים.

שנים שבהן אפשר להביא תועלת לעצמך, לאנשים שסביבך ולעולם במשהו שממש מתאים לך לעשות.


אבל מעבר לזה.

זה יותר גדול מבחירת קריירה:

הפרוייקט הזה קם כדי לתת לאנשים כלים טובים. טובים ממש. להגיע להחלטות שלהם:

אנחנו נותנים כלים שיאפשרו לאנשים להמנע מעשר שנים של התבוננות על השעון והמתנה לסוף היום. כלים שיחסכו את הזמן והכסף שמושקע בכיוון שפשוט לא מתאים. כלים שיעזרו לקבל החלטה כשצריך שינוי.

כלים שמאפשרים להתחייב וללכת על זה בשמחה.

כלים שמאפשרים לדעת שעשית החלטה טובה ושלא הפסדת בדרך.

כלים שמאפשרים להפסיק להתפשר, להפסיק להרגיש שאולי יכול להיות יותר בחיים מזה, אבל לא לדעת איך להגיע לשם.


כי החלטות זה דבר גדול. ולכן אנחנו עושים את זה.


אתם מוזמנים מאד להגיב כאן למטה!

כיתבו לנו: עם אילו התלבטויות אתם מתמודדים היום? אנחנו נשמח לקרוא, להתייחס, ואולי אפילו ליצור שיעורים וכלים כדי לעזור.

ואם מוכר לכם אדם שמתלבט – אתם מוזמנים להעביר לו את הלינק לאתר שלנו. יש כאן כלים טובים!

תגובה אחת
  1. עידו הגב

    אני אוהב כל מיני דברים,אבל אני לא החלטי,גם יש לי כל מיני חסמים שמונעים ממני להתקדם.
    אני מרגיש שאני לא מוצא את עצמי…

    התיסכול מרוב מחשבות על מה ללמוד לא נותן לי חשק אפילו להכנס לעבודה מזדמנת,לא חשבתי שיהיה לי כל כך קשה באזרחות.

    0524887602- עידו

    תודה!

השארת תגובה