"נמאס לי שאומרים לי שאני מבוזבזת"

לכו ותעירו את המזל שלכם. "נמאס לי כבר שאומרים לי: את מתבזבזת כאן!".

כך אמרה לנו משתתפת באחת הסדנאות האחרונות.

היא הביטה בנו בעיניים יפות, נאה, מטופחת, אינטיליגנטית:

"אני מוכשרת, אני יודעת. אבל אני לא מצליחה לקבל החלטה. כבר שש שנים שאני לא מקבלת החלטה"

היא המשיכה לספר ודמעות בעיניה:

"החלום שלי הוא לעסוק בתאטרון. אני פורחת כשאני על במה.

אבל אני לא מסוגלת לעשות את זה. פשוט לא מסוגלת.

ניסיתי לחשוב על לימודים בתחום אחר, אבל לא מצליחה להביא את עצמי להרשם.

אתם יודעים כמה פעמים כבר קניתי ערכות הרשמה??

כל שנה אותו סיפור חוזר. קונה, קוראת כל מילה, ואז לא נרשמת.

אני כבר בת שלושים. כל כך רציתי להיות עכשיו במקום אחר.

אני כל כך פוחדת שהחיים שלי פשוט יעברו ככה".


והחיים עוברים.


עוד יום בריצה לעבודה שמבלים בה ה-מ-ו-ן שעות,

ועוד יום עם התחושה שהגיע הזמן לעשות שינוי.

ועוד יום עם השאלה הזאת, שמנסים להדחיק:

כן. אבל מה הלאה? איך לעשות את זה?

ולמי יש זמן לחשוב על זה בכלל?


ופתאום כל הימים האלה מצטברים – ועוד שנה עברה.


ואז, ברגעים שבהם יש לך רגע לעצמך, קשה לחשוב על הדברים האלה.

יש המון סימני שאלה, והמון לא ידוע, ופתאום מה שיש לך (העבודה, הבית, מה שזה לא יהיה) נראה בסדר גמור. בשביל מה בכלל צריך בכלל שינוי? הא?

"אני אחשוב על זה אחר כך".


אבל , זאת שלמדה איתך בתיכון פתאום מופיעה בתוכנית של אורנה דץ, או שראית תמונה שלה בפייסבוק בעבודה המגניבה שלה (היא עכשיו בכנס בפריס, מחייכת למצלמה חיוך מלא שיניים).

ומשהו ממש מתכווץ לך בבטן.


היא לא יותר מוכשרת ממך (פעם היתה נקודה בסוף המשפט הזה. אבל עכשיו יש שם סימן שאלה מהוסס).

בלימודים העבודות שלך נחשבו הרבה יותר יצירתיות ומבטיחות.


אבל היא בפריס. והעבודה שלך ממש כאן, מ-9 עד 5, וצריך להשלים את הדו"ח בשביל הבוסית שלך (שצעירה ממך בשנתיים). אוף.


ועוד יום עובר. וזה ממש מציק.

כי בתוך תוכך זה ברור לך: נועדת ליותר מזה. 

להרבה יותר מזה.


ובתוך תוכך משהו לא מוכן לוותר. יש קול שממשיך להתעקש.

כי יש משהו גדול ואמיתי שעליך לעשות בחיים האלה.

ולכן זה כל כך כואב.


היית רוצה שזה לא יהיה באחריותך.

שמישהו פשוט יבוא ויגלה אותך, ויודיע לעולם.

וזהו. פשוט יתנו לך את המקום שמגיע לך.

שכמו באגדות תגיע הפיה הטובה, או איזה ג'יני ויסדרו את העניינים. ככה לימדו אותנו בדיסני לא?

אבל זה לא ממש קורה (בדרך כלל הם עסוקים בעצמם, כל אלה שהיו אמורים לגלות אותך. כמה אנוכי!).


והמשהו הזה בפנים לא מפסיק להציק.

משהו אומר לך שזה לא מספיק.

וזה חוסר מנוחה בלתי נסבל.


משתתף באחת הסדנאות אמר לנו: "הייתי רוצה שהקול הזה יפסיק. שהוא ישתתק.

הייתי רוצה להיות מרוצה ממה שיש לי! אבל זה לא מפסיק".


כי הכאב הזה בא להגיד לך משהו:

הוא בא להגיד שיש יותר מזה. שאפשרי הרבה יותר.

הוא בא לסמן לך את הכיוון.

הוא בא להגיד לך לא לוותר.

הוא בא להגיד לך שזה בידיים שלך.

שזה רק בידיים שלך.


וזה כואב כי לא כדאי לבזבז אפילו דקה.

כי אי שם מחכה הדבר שנכון לך.

העבודה שמתאימה לך.

הבית שלך.

המקום שלך.


משתתפת באחת הסדנאות שלנו, שמצאה פתרון אחרי שנתיים של התלבטות תארה את התחושה:

"הרגשתי את זה בכל הגוף שלי. פשוט ידעתי. ומאותו רגע התמלאתי באנרגיה. פשוט  אי אפשר היה לעצור אותי".


פתאום היתה משמעות לכל התסכול והכאב, החיפוש הנואש, הסדנאות, המחשבות, החפירות והשיחות…

פתאום היא מצאה את הכיוון.


וכשזה קורה – אח! השמיים הם הגבול.

פתאום יש לך כוחות שלא היו בך קודם.

מתגלות בך יכולות לעשות דברים שלא האמנת

שאפשריים.

הדרך נפתחת, ובתחת שלך יש מנוע סילון,

וכל הכוח שבעולם לרוץ קדימה.


אז אם יש בך חוסר מנוחה כזה –

אם משהו לא מפסיק להציק לך –

זה נפלא.

הכאב הזה הוא התחלת הסיכוי שלך למצוא את הדבר שהכי נכון לך.

כי הכאב הזה מסתיר מאחוריו את כל הכוח שלך, שמחכה לפעולה בכיוון הנכון.

כי הכאב הזה מסמן את הכיוון, את הדרישה, לא לוותר על עצמך. לא לוותר על החיים שלך.


אלא לחיות אותם.


אז במקום לבקש שהוא יפסיק – כדאי להתחיל לבדוק:

מה בעצם היית רוצה?

ומה עוצר אותך מלהגיע לשם?


כי זה התור שלך.

ואף אחד לא יכול לעשות את זה במקומך.


זה בידיים שלך.


_____________________________________________________________


לנשים שרוצות להפסיק לחכות, ולהביא לעולם את מי שהן באמת:

סדנה מיוחדת במרכז הצעירים של עירית חיפה – 9 בנובמבר.

כל הפרטים כאן.

2 תגובות
  1. שושה הגב

    אני בת 47 כבר . לא מאוחר?

השארת תגובה